ערן אלוני

בן ג'ני ודורון, אח לעומר, עמית ועופרי.

מנסיבות נפילתו של ערן ניתן ללמוד רבות על סיפור חייו.

ערן היה לוחם וחובש קרבי בגדוד 51 של חטיבת גולני,

ונפל בשכונת סג'עייה בעזה כשהוא רץ אל התופת,

בניסיון להציל את חבריו ומפקדיו שנפגעו מפיצוץ מטען.

כמו כל דבר שעשה, התייחס ערן לתפקיד החובש כמשימת חייו. בזמנו הפנוי בסופי שבוע למד לימודי טראומה ואנטומיה כדי להיות המטפל הטוב ביותר עבור חבריו, ותמיד דאג לרענן ציוד באפוד ולהיות בעל ידע וכושר כדי לתפקד בזמן אמת.

עוד לפני הצבא, אהב ערן להתנדב ולטייל בארץ. במהלך לימודיו התיכוניים יצא בקביעות לטיולי שביל ארץ ישראל והכיר את כל אתרי המורשת. ערן הקפיד להגיע לכל המפגשים בתנועות הנוער המסייעות בהכנה לקראת הגיוס, וסימן לו כיעד להתגייס לגולני ולשרת שירות משמעותי.

בתור ילד למד ערן אילוף כלבים, והיה ידוע בשכונה כ"מי שעושה בייביסיטר" לכלבי השכונה כאשר אחד השכנים יוצא לחופשה.

אחד מכלבי השכנים היה מלווה אותו יום יום לבית הספר ולא עוזב אותו עד שערן היה נאלץ לקרוא לבעליו. לערן היה את כלבו האהוב טימי, השניים היו מחוברים מאוד וחלקו מיטה, על אף שמדובר בכלב די גדול מגזע רועה גרמני.

ערן היה איש של אנשים, המשפחה הייתה חשובה לו, והוא דאג שכולם מסתדרים, במיוחד אחותו הקטנה עופרי שממש גידל אותה. לערן היו חברים מכל קשת החברה הישראלית, הוא הקפיד לראות את הפנים והטוב שבאדם ולא את העטיפה החיצונית. חבריו מספרים על הכריזמה השקטה שלו, על המנהיג שהיה, על חוש ההומור המיוחד שלו ועל חבר האמת שידע להיות.

ערן כתב,

שידע על עצמו דבר אחד  –

"נועדתי לעשות משהו משמעותי בחיים האלה, בארץ הזאת".