בת פורים ויוסף חיים אילאייב, אחות לאיפרוד, יאשה טוליק וגולנז. נולדה בי"ד כסלו תשכ"ג, 11.12.1962, באזרייבג'ן. מיכל גדלה בעיירה בשם קובה, והייתה ילדה טובת לב, תמימה ובעלת חוש הומור, אשר אוהבת לצחוק מכל דבר. היא אהבה לשיר בקול רם וכולם היו נהנים לשמוע את קולה, פניה תמיד היו שמחים ומחייכים, היתה מסורה ושוחרת שלום כלפי כל מי שהיה סביבה. מיכל הייתה קשורה מאוד לסבתא שלה, תהילו, ותמיד דאגה להנציח אותה ולספר כמה חזק היה החיבור עמה.
בנערותה אהבה לתפור, ועם הזמן הפכה למקצוענית בתפירה. היא התחתנה בגיל 18 בקווקז, ילדה 3 ילדים ועלתה לארץ בשנת 1991, כאן נולדה בתה הרביעית.
מיכל גידלה 4 ילדים, ועבדה לילות כימים, 18-12 שעות ביממה, סביב השעון. הייתה אמא מסורה וחרוצה, שעובדת קשה לפרנסת הבית. לכל ילד הייתה דואגת באופן שווה. עם השנים, כאשר גדלו הילדים והתחתנו, למדה לאהוב ולהגשים את עצמה מחדש, ופיצתה את עצמה על כל השנים בהן ויתרה על הרצונות שלה כאישה וכאמא. היא אהבה מאוד לטייל בארץ ובחו"ל, והשקיעה בעצמה בטיפוח וביופי, העריכה את החיים ואת מה שאלוהים תמיד זימן עבורה – על הכל אמרה תודה.
עבודתה האחרונה הייתה בגן, סביב פעוטות, עבודה שבה הקדישה את כל אהבתה לילדים כאילו היו נכדיה, והם קראו לה "סבתא". עבדה כל החיים בעבודות פרך - במפעלים שוחקים, סביב משמרות, ובשנה האחרונה לחייה מצאה עצמה עובדת עם ילדים, וזה היה הסיפוק הכי גדול שלה, על אף הקושי.
מיכל נרצחה ב-7 באוקטובר 2023, יום שבת, כאשר יצאה מוקדם בבוקר בהסעה מאורגנת ליום כיף בים המלח. האוטובוס יצא מאופקים לשדרות כדי לאסוף 2 נוסעים, ומשם תוכנן לצאת לכיוון ים המלח. בשל פנצ'ר בגלגל ירדו הנוסעים בתחנת הספרייה העירונית בשדרות, כשברקע אזעקות צבע אדום ללא הפסקה. המיגונית שצמודה לתחנה, אשר אמורה הייתה להיפתח בעת אזעקה, לא נפתחה – והנוסעים עמדו תחת כיפת השמיים והתפללו שזה יגמר בטוב, אולם אז הגיע טנדר מלא במחבלים אשר ירו בכולם. כל נוסעי האוטובוס נרצחו בטבח הנורא הזה, ואנו לא נבין ולא נדע איך ביום בהיר אחד רק רצתה לנפוש וליהנות – אולם במקום זאת הותירה אחריה משפחה גדולה – בעל, ילדים ונכדים שהיו כל עולמה. בת 60 במותה, ה' יקום דמה, יהי זיכרה ברוך - אימנו, סבתנו, אחותנו ודודתנו.
