נולד בבית חולים סורוקה שבבאר שבע וגדל באופקים למשפחה של 10 ילדים (הוא השלישי במשפחה). התחנך בחינוך חרדי ולמד בישיבה עד חתונתו עם בח"ל נעמי.
אהרון סיים בהצלחה קורס חובשים ונהגי אמבולנס, וחצי שנה לאחר החתונה הצטרף למד"א באמצעות שירות אזרחי, במסגרתו היה לו אמבולנס צמוד. הוא שירת במרחב לכיש, באופקים ובבאר שבע.
לאחר חצי שנה בשירות נולדה הבת הילה, ובתום שנתיים מלאות של שירות אזרחי בצל הקורונה החל לעבוד במד"א, במקביל להולדת בנו.
בשבת הראשונה בה שובץ למשמרת לא היה אהרון מסוגל לעשות זאת, וכל השבוע שאל את נעמי מה עליו לעשות. נעמי הציעה שייגש למנהל התחנה ויפתח בפניו את הכל, וכך עשה. כשניגש ואמר למנהל את כל אשר על ליבו השיב לו האחרון כי הוא רואה עד כמה זה בנפשו וכמה הוא אמיתי, ולכן לעת עתה לא ישבץ אותו לעבוד בשבתות, אבל כמובן שיצטרך לשמש ככונן חירום.
על אף שלא למד לימודי ליב"ה - אהרון לא עשה לעצמו "הנחות": הוא השקיע, למד, רצה תמיד להתקדם, ואף סיים בהצלחה קורס חובשים בכירים. יומיים לפני שנרצח סיפר לנעמי שסיים להגיש את המסמכים לקורס פראמדיקים אליו רצה ממש לצאת. במקביל למד בשקדנות כדי להשלים בגרויות, ותמיד שאף להצלחה.
בבוקר שבת, 7 באוקטובר 2023, שימש אהרון ככונן חירום. היישומון בטלפון לא הפסיק לצלצל, וכשנשמעה אזעקה באופקים הרימו נעמי ואהרון את הילדים ממיטותיהם וירדו למקלט שבקומה הראשונה בבניין, שם שהו כעשרים דקות. כל זאת כשהאזעקות אינן פוסקות - אולם אהרון מקנה לילדים תחושת ביטחון ורוגע והם אינם פוחדים.
אז התקבלה הקריאה: מקרה חריג באורים. מיד עלה אהרון לביתו, לקח את המפתחות ורץ לאמבולנס. כעבור שתי דקות חזר וביקש מנעמי להביא לו את המשקפיים שלו, וזאת הייתה הפעם האחרונה שנראה ונשמע בחיים.
אהרון חי ונשם את מד"א, ונתן את כל כולו למערכת, כולל את חייו ממש.
