נולד באופקים בכ"ד באלול תשל"א, 14.09.1971, להוריו שולה סול ומסעוד. גדל והתחנך באופקים ולמד בתיכון המקיף הדתי בעיר. לאחר שסיים את לימודיו התגייס לצבא ושירת בבה"ד 1, בתפקיד בוחן נשק.
תחביבו הגדול של אבי היה כדורגל, והוא היה אוהד מושבע של מכבי חיפה.
אבי עבד בחברת אלקטרה במשך כ-27 שנים, בתור טכנאי מיזוג אוויר, וב-2022 אף נבחר לעובד מצטיין. הוא סיפק שירות גם למפעלי רותם אמפרט.
היה אדם צדיק, ישר, צנוע, ובעל מידות טובות. אדם בעל חסדים, אוהב ואהוב על הבריות. כיבד את הוריו באופן שאין כדוגמתו, הפיץ תורה ובמשך שנים רבות חילק בכל יום שישי עלונים בבתי הכנסת.
טרפ מותו הספיק לקטוף הרבה מצוות שהתחזק בהן. אביו הצדיק מסעוד חטואל ז"ל נפטר רק 8 חודשים לפניו, ואבי נלחם על כל קדיש למען אביו. אימו שולה איבדה גם בעל וגם ילד בתוך שנה אחת בלבד.
בחול המועד סוכות עוד הספיק אבי לטייל עם אשתו שוש בכל קברי הצדיקים, מדרום עד צפון, כאילו היה זה הטיול האחרון לפני הפרידה ממנו. ב-08.11.2023 היו אמורים אבי ושוש לחגוג 25 שנות נישואים (חתונת כסף), אבי תיכנן לחגוג בגדול אבל לצער כולם לא זכה לכך.
אבי נרצח בכ"ב בתישרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, שבת קודש וחג שימחת תורה, בפתח ביתו, כשהגן על משפחתו בגופו ובחייו.
מספרת אשתו שוש: "בשבת בבוקר, בשעה 7:20, התעוררנו לקול קריאות השכנים שצעקו לנו. הערנו את הילדים והופ - אזעקה. יצאנו למיגונית, אבי פתח את המנעול, ושהינו בה במשך כמה דקות עד שהאזעקה נפסקה. חזרנו הביתה מהמיגונית וישבנו כל המשפחה בסלון הבית, כשהדלת נשארת פתוחה למקרה שתישמע שוב אזעקה.
אז שמענו קולות נפץ ופיצוצים, ולא תיארנו לעצמנו שאלו יריות או מחבלים. אבי חשב שאלו ילדים שמשחקים בנפצים, ואמר לי, "שושי, אני הולך לדבר איתם שיפסיקו". אני ובתי הגדולה בתאל צעקנו לו שלא יצא, אבל הוא בכל זאת יצא.
אחרי כמה שניות שמענו את הפיצוצים קרובים אפילו יותר, וכל חלונות הבית התנפצו. אלו היו בעצם היריות שעברו מעל ראשם של ילדינו, שבנס ובהשגחה עליונה לא נפגעו, תודה לאל.
באינסטינקט קמתי מהר ונעלתי את הדלת של הבית. התכופפנו וזחלנו לתוך חדר פנימי בבית, יחד עם אחי משה שעשה עמנו את השבת. עדיין לא הבנו שמדובר במחבלים - חשבנו שרקטה התפוצצה ואלה הם רסיסים שעפו ממנה.
אחרי שהכנסתי את הילדים לחדר, אמרתי להם שאני הולכת לראות איפה אבא. פתחתי את הדלת וראיתי אותו מוטל בתוך חצר הבית כשהוא מדמם מאוד. נכנסתי הביתה מהר כדי להתקשר למד"א, והמוקדנית אמרה לי שהם בדרך ושאלה אותי אם יש לנו ילדים בבית. כשעניתי לה בחיוב - ביקשה ממני לסגור מהר את החלונות והדלתות כי יש מחבלים בשכונה.
תוך כדי השיחה אני שומעת את המחבלים רצים על הגג של הבית שלי - צעדים מהירים, צעקות, יריות והדי פיצוצים מרימונים שנזרקים, ברזלים שעפים באוויר ורעש של זכוכיות שנשברות. ליבי נקרע בין בעלי שמוטל ירוי בחוץ לבין הילדים שלי שצריך להגן עליהם, כשאני לא יודעת איך לומר להם שאבא שלהם נורה ונפצע. זאת, כשאני יודעת בתוך תוכי שאבי מדמם למוות בחוץ, ומד"א לא יכולים להגיע ולהציל אותו כי מחבלים מתבצרים בביתה של משפחת אדרי. התקשרתי לשכן שלי שמתנדב באיחוד הצלה והתחננתי בפניו שיגיע לעזור לאבי, אבל הוא סירב ואמר שקיבל הוראה שלא לצאת מהבית.
עברו עלינו 20 שעות לא פשוטות בכלל. 20 שעות שנראו כמו נצח, בפחד אימים. 20 שעות בידיעה שאבי מוטל בחוץ ואין מי שיגיע לעזור לו ולהציל אותו, תוך כדי אזעקות וכשאנחנו לא יכולים לצאת למיגונית כי ישנם מחבלים בחוץ. שהינו בתוך חדר חשוך, בלי אור ומזגן, כיבינו הכל מחשש שהמחבלים יגלו שאנחנו בבית.
במשך כל השעות האלו לא שתינו מים והגרון יבש מהפחד. תוך כדי האזעקות פשוט הרמנו את המזרן של המיטה והתחבאנו מתחתיו.
ואז, כשכל הלחימה נגמרה, שוב החל מסע ייסורים, שהסתיים רק לאחר 10 ימים, כשגופתו של אבי זוהתה, לאחר מאמצים רבים וטלפונים בלתי פוסקים לכל גורם אפשרי, בתקווה לאתר אותו בהקדם האפשרי ולהביא אותו לקבורה".
אבי היה בן בן 52 בנופלו. הותיר אחריו את אשתו, שושי, וילדיו – בתאל, יגל ואודל. מקום מנוחתו בבית העלמין באופקים.
